מועקה עד מתי?​

חווה מועקה בחזה מדי פעם?

גם אני קמתי כך הבוקר.

לרוב את מתעלמת מהתחושה הזו,

וממשיכה הלאה ליום שלך.

במקרה הטוב את מזהה את תחושת המועקה,

ונותנת מעט מקום למחשבות על המועקה:

מה קרה שאני מרגישה ככה?

האם זה בגלל מה שקרה לי אתמול עם הבת שלי?

האם זה בגלל ההרצאה שאני נותנת מחר?

במקרה הפחות טוב, את בכלל לא מזהה את התחושה:

והולכת למקרר לאכול משהו- כדי להקל על המועקה,

או לקנות משהו נחמד בחנות.

במקרה הגרוע ביותר,

את מוציאה את מה שקורה לך בכעס או עלבון

כלפי אדם אחר בסביבתך!

אז מה עושים?

כשאת מרגישה שמשהו לא נח,

ומזהה את המועקה שבדרך כלל נמצאת בבית החזה,

(זה יכול להיות כובד או כיווץ בבית החזה)

כדאי שתעצרי לרגע ותתני לתחושה הזו מקום.

מה זה אומר מקום?

קודם כל לזהות את התחושות,

אחר כך למשך כמה דקות לנשום אליהן-

משש לדמיין שאת נושמת לכוון המועקה.

כשתתני מקום לתחושה

את מאפשרת לה להיות, להתקיים,

מבלי להדוף או להדחיק אותה.

כך יש לתחושה מקום להתקיים להשתחרר ולהתפוגג.

תחשבי על כך שכל פעם שאת מדחיקה

או מתעלמת מתחושת גוף מעיקה,

התחושה הזו נשארת בגוף במקום להתפוגג,

לכן כלכך חשוב להביא את תשומת הלב

אל התחושות של הגוף ולנשום אליהן.

אז תיהני מהמועקה:)

וזה תופס גם לשאר תחושות הגוף,

שעולות במצבי רוח שונים.

כמו שכתב המשורר רומי

משורר פרסי שחי לפני שנים רבות:

מלון אורחים / רומי הוויה אנושית זו היא מלון אורחים. בכל בוקר מגיע אורח חדש. שמחה, דיכאון, רוע-לב, מודעות רגעית מגיעה כאורחת בלתי צפויה. קבל את פניהם וארח את כולם! אפילו אם הם המון של תוגות, השוטפות באלימות את ביתך ומרוקנות אותו מרהיטיו, עדיין, נהג בכל אורח בכבוד. אולי הוא מפנה אצלך מקום לשמחה חדשה. המחשבה הקודרת, הבושה, הרשעות, פגוש אותם בפתח בצחוק, והזמן אותם פנימה. היה אסיר תודה על כל הבאים, כי כל אחד מהם נשלח כמדריך מאי-משם. 

 תמיד כאן לעזור ולסייע,

שלך

ענת

​